אחת השיטות הנהוגות בעולם, על מנת להגן על קניינים רוחניים (בין אם מוחשים ובין אם לאו) הינה באמצעות דיני זכויות-יוצרים, שיטה משפטית הבאה להעניק הגנה משפטית נאותה ליוצרים בעלי קניין רוחני מפני שימוש לא הוגן ביצירתם, כשמנגד, המחוקק כן מאפשר שימושים חריגים בקניין הרוחני המוגן, שימושים אותם מגדיר באמצעות דיני השימוש ההוגן.
במדינת-ישראל, נדרש בית-המשפט העליון בהרחבה לשאלת השימוש-ההוגן, בדיון בדבר העתקת דמות מצוירת לשימוש בספר עצמאי שהועבר ברשת, גם לצורך הורדה כשומר מסך במחשב ובפלאפון5.
במקרים מסוימים מתיר החוק שימושים ביצירה ללא צורך בקבלת הרשאה מבעל זכות היוצרים לצד שורה מצומצמת של הוראות פטור ספציפיות, נוקטים דיני זכויות יוצרים גם טכניקה חקיקתית אחרת, מתירה באופן רחב קשת שלמה של שימושים מבלי להגדירם מראש.
זוהי טענת ההגנה הרחבה – של טיפול הוגן או שימוש הוגן. טענת הגנה זו הנה “טענת סל”.
אין היא חלה על פעולות מוגדרות מראש, אלא מגדירה קריטריונים אשר בתי המשפט יידרשו לבחון בכל מקרה ומקרה אשר יגיע לדיון. כך, למשל, קובע החוק בישראל כי לא יראו כהפרת זכות יוצרים “כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית.
בתי המשפט בישראל פירשו את טענת השימוש ההוגן בצמצום.
כדי שיוכל ליהנות מהגנת “השימוש ההוגן” נדרש הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, עליו להוכיח כי השימוש שעשה ביצירה היה לאחת המטרות המנויות בחוק, ושנית, כי היקף השימוש ביצירה המקורית היה הוגן.
המכשול המרכזי להחלתה של הגנת השימוש ההוגן על שימושים לצורכי הוראה הוא ההגדרה הצרה של מטרות השימוש .
החוק מגדיר חמש מטרות בלבד כמטרות לגיטימיות: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית.
על פי הפרשנות שניתנה להוראה זו בפסיקה, רשימת המטרות שהוגדרו בחוק הנה “רשימה סגורה”.
כלומר אם השימוש שנעשה ביצירה איננו נופל לגדר מטרות אלה לא ייחשב השימוש הוגן.
ברשימה זו בולט כמובן חסרונה של ה”הוראה” כאחת המטרות הלגיטימיות אשא לשמן מותר לעשות שימוש היצירה, ובלבד שיהיה בהיקף הוגן.
תזכיר 2003 מותיר מצב משפטי זה על כנו.